Nancy P. Kropf, PhD

Cindy Tandy, MSW

(תרגום: ליטל סלע)

בשלבים המאוחרים בחיים, אנשים קשישים מתפקדים בתוך מערכת של משמעות הנגזרת מתוך אינטראקציה של ההיסטוריה ההתפתחותית שלהם והשפעות הסביבה החברתית. בעוד סטריאוטיפים של גיל מציגים את אוכלוסיית הגיל השלישי כהומוגנית, השוני וההבדלים בין קשיש אחד למשנהו הם הגדולים ביותר מבין המגזרים השונים באוכלוסיה (Thompson, 1993). שונות זו היא בחלקה תוצאה של חוויות החיים הייחודיות והפרטיקולאריות אותן מביא איתו כל אינדיבידואל לשלבים המאוחרים בחייו. בנוסף, ניתן לשייך שונות זו להבדלים על רקע אתני/גזעי, מאפיינים שונים של סגנון חיים כגון: היות האדם אלמן/ה או הומוסקסואל/לסבית, הבדלים בסטאטוס בריאותי, ואף הבדלים בגיל הכרונולוגי שכן "הגיל השלישי" כולל אנשים בגילאים ושלבים שונים.

למרות ההבדלים הניכרים, יש נטייה בחברה לקטלג על פי גיל כרונולוגי. בתרבות שלנו גיל מבוגר נתפס בצורה שלילית, וההבניה החברתית היא שמגיל 65 נחשב אדם ל"קשיש" (Woodward, 1991). אולם, הקבוצה הגדלה במהירות באוכלוסיה הם קשישים בני 85 ומעלה (Deardorff & Montgomery, 1997). השלב בו אדם נחשב ל"זקן", "קשיש" תלוי פחות בגילו הכרונולוגי ויותר במצבו הפיזי, פסיכולוגי או רמת התפקוד החברתית שלו (Greene, 1986).

קשישים עשויים לחוות שינויים ומעברים הדורשים זהויות חדשות ותפקידים חדשים. פעמים רבות, שינויים אלה נחווים בצורה של אובדן, דוגמאות שכיחות הן מות בן/בת הזוג, בריאות ותפקוד ירודים, ופגיעה בעצמאות. בעקרון, תקופת חיים זו מאופיינת בשני סוגי שינוי: הראשון הוא השינוי המתרחש באדם עצמו, המשפיע על תפקודו, למשל הסתגלות להיותו אלמן/ה, למידה מחדש של עצמאות לאחר מצב של מחלה.  השינוי הנוסף נובע מהסביבה והינו תוצאה של הדרך בה מצפה החברה מאותו קשיש כיצד להתנהג בתקופה זו של חייו, כמו פרישה לגמלאות ויציאה ממעגל העבודה, או הימנעות ממערכות יחסים מיניות. שינויים אלו "שודדים" מהקשישים את המשמעויות והסיפורים שהם בנו לגבי עצמם. מכיוון שלעיתים קרובות מלווה תקופת החיים המאוחרת באובדן של משמעות, תרפיסטים יכולים לעזור לקשישים "ליצור משמעות" לחוויות העבר וההווה שלהם.

טיפול נרטיבי

            עיקרון בסיסי בטיפול נרטיבי אומר שהעולם נבנה בצורה חברתית; הוא נרקם ומשתרש דרך מגוון של נרטיבים או סיפורים, העולים ויורדים כגלים וזורמים בהקשרים ובקונטקסטים שונים (Gergen, 1982). סיפורים מוגדרים כ-

"...יחידה של משמעות המספקת מסגרת לחוויות שאנו עוברים בחיים. אנו מפרשים את מה שאנו חווים בחיינו בעזרת הסיפורים הללו. אנו נכנסים לתוך הסיפורים, אנו מוכנסים לתוך סיפורים על-ידי אחרים, ואנו חיים את חיינו דרך הסיפורים הללו." (Epston, White & Muray, 1992, ע.96).

בתוך הנרטיבים האישיים שלנו, אנחנו נעשים מודעים לעצמנו ולאחרים, קובעים סדרי עדיפויות, ומוצאים משמעויות לביטויי התנהגות. דרך הסיפורים והשפה, נוצרים יחסי-גומלין חברתיים ונוצרת "מציאות".

            כאשר אנשים מספרים את סיפורם, הם בוחרים להדגיש או להשמיט מסיפורי החיים שהם יוצרים מידע שמצטייר כמתאים לדרך בה הם תופסים את עצמם. הנרטיבים האישיים הם אלו שקובעים את המאפיינים של החוויה אותם בוחרים האנשים להביע, ודרכם נקבעת הפרשנות של משמעות החוויה. מכיוון שתהליכים אלה של "עשיית משמעות" קודמים לביצוע פעולות, ההתנהגות נקבעת מתוך הסיפורים הללו (White, 1993). אם הסיפורים מכילים תמות של מגרעות האדם,  תהליך זה עלול לתמוך ולשתף פעולה עם מצבים בעייתיים (Kurtz & Tandy, 1995). לדוגמה, אם סיפור חיים של אדם כולל זהות עצמית של "חסר-יכולת", חוויות שנתפסו כחוסר יכולת ייזכרו ותינתן להן משמעות. בניגוד לכך, מצבים בהם הפגין אותו אדם יכולת טובה יסווגו כלא רלוונטיים לזהותו כפי שהיא נתפסת בעיניו.

התהליך בטיפול הנרטיבי

            הדגש בטיפול הנרטיבי הוא על הסיפורים השייכים לאדם שהגיע לייעוץ, במטרה להתעמת עם מערכות-משמעות קיימות ועל-מנת ליצור מערכות-משמעות פונקציונאליות יותר. התהליך הטיפולי מתחיל עם פירוק (דה-קונסטרוקציה) של מערכת-המשמעות הקיימת. בתחילת העבודה עם המטופל, הבעיה או הסימפטום מוחצנים, כך ניתן להתנהל מולם ואז "הבעיה, לא האדם, הופכת למטרת השינוי" (Kelly, 1995, ע. 352). דוגמה להחצנת בעיה של דיכאון הינה לשאול את המטופל "אז, הדיכאון שכנע אותך שעליך להרחיק את עצמך מאלה שאוהבים אותך?" מרכיבים נוספים של תהליך הדה-קונסטרוקציה ממקמים את הבעיה בתוך מסגרת של זמן והיסטוריה (לדוגמה, לחקור מתי הבעיה התרחשה או לא, התנאים בהם הבעיה הופיעה או לא). בשלב זה, תפקיד המטפל הוא להתחבר אל המטופל על מנת להבין יחד את הנרטיב של חייו מתוך הפרספקטיבה שלו. כדי להשיג זאת, משתמש המטפל בכלים טיפוליים שונים, כגון הקשבה אקטיבית, שימוש נרחב בשאלת שאלות, שימוש זהיר של שפה, ושימוש במטפורות העוזרות להבין את הנאמר.

השלב השני של הטיפול הנרטיבי כולל בנייה מחדש (רה-קונסטרוקציה) של סיפורי המטופל. בעזרת הקשבה זהירה והבנה, המטפל הוא שותף בהמרה (טרנספורמציה) של נרטיב המטופל. כפי שאמר מקלאוד (1996), מטרת המטפל היא לעזור למטופל "לערוך מחדש" (re-author”") חלקים מסיפור חייו. בשלב הבנייה-מחדש, סיפורים אלטרנטיביים, המבוססים על כוחות המטופל, מהווים משקל כנגד תוקפו של הסיפור הדומיננטי. ייתכן וסיפורים חדשים אלה אינם נכונים או אמיתיים יותר מהסיפור הקיים, אולם הם נכונים ואמיתיים באותה מידה, מה שמאפשר למטופל אפשרויות בחירה רבות יותר בנוגע למערכת המשמעות שלו.

הבנייה חברתית של הזדקנות

            לקשישים יש מערכות-משמעות הכוללות נרטיבים אישיים וחברתיים, לכן יש להבין את סיפורם האישי הן מתוך היבט של המשמעות האישית והן מתוך היבט של המשמעות החברתית. ההיבט האישי של קשישים מכיל בתוכו סיפורים שנבנו על סמך ניסיונם וחוויותיהם האישיים וזהותם. ההיבט החברתי הנו הנרטיב המשותף המהווה חלק מהמערכת החברתית הרחבה יותר. שני מרכיבים אלו חוברים יחד בסיפורי החיים של קשישים.

משמעות אישית

             מערכות-משמעות אישית של קשישים נבנות מתוך הניסיון הפרטיקולארי שלהם והפנמה של התקופה החברתית בה חיו. מנקודת מבט התפתחותית, משימה חשובה בשלבי החיים המאוחרים היא לערוך סינתזה של ההיסטוריה ולהפכה לסיפור בעל משמעות אישית. כפי שאומר שרמן (1991), "לקשישים, אולי יותר מלכל קבוצת גיל אחרת, הנרטיב הוא הצורה העיקרית בה חוויות האדם מקבלות משמעות" (ע.40). החוויות הייחודיות של הקשישים, הכוללות טקסים והרגלים למיניהם, ממלאות פונקציה של שימור הזהות. Kropf וPugh (1995) טוענים שגם הרגלים דיס- פונקציונאליים, כגון עישון או הרגלי תזונה גרועים, יש להבינם כטקסים אישיים שמקדמים ומשמרים את תחושת העצמי, במיוחד לקשישים ביותר. הרגלים אלה הופכים לחלק מסיפור החיים שלהם.

            אספקט נוסף במערכת-המשמעות האישית אצל קשישים  הוא השתייכותם לדור שעבר חוויות מסוימות המשפיעות על תחושת העצמי שלהם. הם חיו את השפל הכלכלי הגדול, לחמו במלחמות עולם (ניצולי שואה) וכדומה. ישנם מאפיינים בצורת חייהם הקשורים לאירועים אלה והחוויות משנות חייהם המוקדמות מתורגמות למעשים והתנהגויות, כגון: אספנות, חוסר אמון במוסדות או חוש חזק לעצמאות.

משמעות חברתית

            משמעויות חברתיות מהוות גורם נוסף בבניית הנרטיב אצל קשישים. לאקס (1992) טוען ש"ההתפתחות של נרטיב או סיפור נבנית בשיתוף עם אחרים. זהו התהליך בו אנו מגדירים את מי שאנחנו בתוך האינטראקציה שלנו עם איך שאנשים אחרים תופסים ומבינים אותנו" (ע.71). אנשים מבוגרים וקשישים מפנימים את התפיסות החברתיות-תרבותיות השליליות של תהליך ההזדקנות ומשלבים אותן בסיפוריי חייהם.  

            השקפה נפוצה היא כי קשישים מהווים דילמה חברתית, שיש לתקנה או להכילה. גישה זו מובילה לנטייה להתייחס אל השלב המאוחר בחיים כמצב בעייתי, בו נדרשים הקשישים להיות מופרדים, ואף מבודדים, מהדורות הצעירים יותר. הדעה הרווחת על הזדקנות איננה שקשישים הם שורדים, אלא שהם שונים ובעייתיים (אסטס, 1993). השקפה זו על ההזדקנות כבעייתית מקדמת נרטיב חברתי של שלבי החיים המאוחרים כתקופה של חולי, הידרדרות  וחולשה. נרטיב אלטרנטיבי יראה בקשישים "שורדים, אשר החזיקו מעמד והתגברו על מחלות, תאונות, מלחמות ואסונות, שלקחו איתם את רוב חבריהם מילדות, ומכרים ויחסים משנים קודמות".

            בהתבסס על נקודת הנחה בעייתית זו, תהליך ההזדקנות כשלעצמו נחשב לבעיה רפואית הקשורה קשר הדוק למימד ביולוגי וקוגניטיבי של חולי והידרדרות. המדיניות הרפואית מדגישה אוריינטציה זו בכל הקשור לתהליך ההזדקנות. מחלת האלצהיימר ומחלות דמנציה אחרות, לדוגמא, נחשבות בעיקר לבעיות ביולוגיות-רפואיות, בעוד שקיימת הזנחה לגורמים החברתיים, כגון ההקשר הטיפולי ומערכות היחסים עם הדמויות המטפלות (לימן, 1989). חלק מהראייה השלילית על הציבור בקשיש נובע מפחד ציבורי שיהיה מספר רב של קשישים נזקקים והמשאבים שיידרשו על-מנת לטפל בהם. אולם יש המציעים כי חלק גדול מתלות זו של קשישים מקורה במדיניות הציבורית העכשווית. לדוגמא, מערכות התעסוקה והיציאה לפנסיה שקיימות בימינו משאירות הרבה קשישים במצב של תלות.

            הבנייה חברתית נוספת היא ההשוואה הפוגעת בין תקופת הזקנה לתקופת הילדות. נוצרה ציפייה חברתית למציאת דמיון בין ילדים וקשישים, ולעיתים אף מתארים את תקופת הזקנה כ"ילדות שנייה". התלות שלעיתים קרובות מלווה את תהליך ההזדקנות מבוטאת על-ידי מטפורות מחיי הילדים, מטפורות אשר מקטינות ודוחקות לשוליים את ניסיון החיים העשיר שיש לקשישים.

יישום של טיפול נרטיבי עם קליינטית בגיל השלישי.

            נציג כעת את המקרה של אליזבת, בעזרת העקרונות של הטיפול הנרטיבי. המקרה מציג אישה בגיל השלישי שחוותה תקופה ארוכה של דיכאון, הקשור לירידה דרמטית בתפקודה הפיזי. בנוסף, היא חוותה אבל מתמשך בעקבות פטירתו של בעלה לפני 30 שנה. מתוך הגישה הנרטיבית, בחנה המטפלת את סיפור חייה של אליזבת בשני ההיבטים של המשמעות האישית והמשמעות החברתית. הטיפול כלל דה-קונסטרוקציה של הנרטיב הנוכחי של אליזבת, ורה-קונסטרוקציה (בנייה מחדש) של סיפור חיים פונקציונאלי יותר.

רקע

            אליזבת היא אלמנה בת 80, הגרה לבדה בעיר דרומית קטנה. היא עצמאית בפעילויות היומיומיות של החיים, אולם יש לה קושי בהליכה והיא נעזרת במקל הליכה. בנוסף, היא סובלת מאיבוד הראייה, מה שמקשה עוד יותר על מצבה וגורם לה לחוסר-יציבות. מצבה הבריאותי סביר, והיא מנהלת בעצמה את משק-הבית שלה, יחד עם עוזרת במשרה חלקית.

            אליזבת התאלמנה לפני 30 שנה לאחר נישואים של 11 שנים. בעלה המנוח, בוב, היה מהנדס אווירונטיקה והיא מתארת את נישואיהם כמאושרים. אליזבת הייתה אשת קריירה, ועבדה כמזכירה מנהלתית במשך שנים. היא בעלת ביטחון כלכלי מהחסכונות שהיא ובוב צברו במהלך השנים. לזוג מעולם לא נולדו ילדים.

            אליזבת נישאה לבוב בשלב יחסית מאוחר בחייה, בגיל 39. לפני נישואיה, היא מתארת את עצמה כ"אשת קריירה עצמאית". היא נהנתה מעבודתה, והעשירה את חייה בתחומי ספרות ואומנות. היא השתייכה למועדון קריאה ושמעה קונצרטים בקביעות. היא לא ציפתה להינשא אך תיארה את המפגש עם בוב כ"מצאתי את בן-זוגי לחיים". הוא נהנה מפעילויות הדומות לשלה, וחייהם נקשרו יחד סביב הקריירות של שניהם והתחביבים המשותפים.

            בוב נפטר לפני שלושים שנה לאחר תקופת מחלה קצרה. אליזבת מעולם לא הייתה קרובה לבני משפחתה ולזוג היו מעט חברים. במהלך שנות נישואיה לבוב, היא חשה נאהבת ובעלת ערך-עצמי. היא ציינה כי היא יודעת שלעולם לא תוכל לאהוב שוב כפי שאהבה את בוב, וכי לא הייתה לה מערכת יחסים אינטימית מאז מותו. חייה המשיכו לסבוב סביב הקריירה ואהבתה לספרים ואומנות. לפני כשנה, אליזבת נכנסה לדיכאון כשיכולות התפקוד הפיזי שלה הידרדרו. ככל שהמוגבלויות בתנועתה וראייתה החמירו, היא הפכה ליותר ויותר מנותקת ומדוכדכת. בנקודה זו היא החלה את הטיפול לפי הצעת רופאה, שדאג לגבי נסיגתה החברתית. עקב מצבה הבריאותי, המטפלת הגיעה לביתה של אליזבת לפגישות של 60 דקות במשך שלושה חודשים. הטיפול היה בגישה הנרטיבית. במהלך הפגישות, רכשה המטפלת הבנה לגבי ההיבטים האישי והחברתי שהיו חלק מסיפור החיים הנוכחי של אליזבת. מטרת הטיפול הייתה לעזור לה לנטוש את הנרטיב הנוכחי של אובדן ופחד, וליצור סיפור אלטרנטיבי המבוסס על תחושת הישרדות.

דה-קונסטרוקציה של הנרטיב הנוכחי

            השלב ההתחלתי בטיפול נרטיבי מתרכז בדה-קונסטרוקציה של סיפור החיים הנוכחי, היוצר מתח עבור המטופל. עם אליזבת, זה כלל החצנה של תחושת הדיכאון ובדיקה של ההשפעות שהיו לדיכאון על חייה, חקירה של התפיסה שלה את עצמה כ"קשישה", ושל המשמעות וההשפעה שיש לאובדן המרובה בחייה. שלושת הגורמים הללו מצויים בנרטיב הנוכחי של חייה, והמטפלת שואפת להבין איך מערכת המשמעות האישית ומערכת המשמעות החברתית של להיות אישה קשישה משפיעות על סיפור חייה.

            אובדן עיקרי בחייה של אליזבת היה בעלה, בוב, שנפטר לפני 30 שנה. הם חלקו יחד חיים מאושרים במהלך שנות נישואיהם, ואליזבת לא מצאה אף אחד אחר שיכל למלא את החלל שנפער בחייה מאז מותו. במותו, היא איבדה בן-זוג שהיה שותף כמוה להנאה מהקריירות של שניהם, לעניין הרב שהיה לה לעניינים ואירועים שעל סדר-היום, ולאהבתה לאומנות וספרות. סיפורה על מערכת-היחסים הזו היה של מציאת בן-זוג ושותף לחיים, איתו חלקה 11 שנים נפלאות. מאז מותו, היא לא מצאה אף מערכת-יחסים שהשתוותה באיכותה לנישואיה לבוב. למרות שהמשיכה בכל עיסוקיה גם לאחר מותו, מצבה הגופני הנוכחי מנע ממנה את היכולת לשמור על מעורבות גבוהה בנושאי ספרות, מוסיקה ואומנות.

            בנוסף, אליזבת נאבקה בתפיסתה את עצמה כאישה מזדקנת ובאובדן העצמי שלה. היא ראתה את מצבה הבריאותי והשינוי בתפקודה הפיזי כמגבירים תחושות של תלות, חוסר-פרודוקטיביות וחוסר-יעילות. התמונה המוכתבת חברתית של קשישים כחלשים וכושלים מחזקת את התפיסה העצמית הזו אצלם. כל חייה אליזבת החזיקה בתפקידים חברתיים בהם הייתה לה השפעה ומידה רבה של עצמאות. תפקידה החדש כמישהי הנזקקת לתמיכה מאחרים היה קשה לקבלה ומפחיד. הנרטיב שלה היה מבוסס על תמונה זו של היותה תלותית ומעמסה לחברה.

            ההחצנה של תחושת הדיכאון ושל הפחד מהזדקנות עזרו לפירוק הנרטיב הנוכחי של אליזבת. בעזרת ההחצנה ניתן היה לשנות את הגדרת הבעיה מ "אליזבת היא דיכאונית ומפוחדת" ל"דיכאון ופחד מונעים מאליזבת להיות מסופקת ומרוצה מחייה כפי שהם היום". בבדיקה של איך הדיכאון מנע מאליזבת את השמחה, אחד התחומים שעלו היה הגעגועים התמידיים לבעלה. הרצון למצוא "בוב שני" עצר את אליזבת מלהיות במערכות-יחסים עם אחרים. במילים שלה, היא עדיין חשה אבודה בלעדיו.

            הטיפול עודד את אליזבת גם לזהות איך הפחד מנע ממנה ליהנות משנות החיים המאוחרות. תפיסת העצמי שלה התמקדה באותם דברים שהיא לא יכלה יותר לעשות ולהשיג. היא דאגה מכך שתלך ותהייה תלותית יותר ודאגה מהאפשרות שהיא תהפוך להיות במצב סיעודי לחלוטין. חששות אלה התחזקו על-ידי הפנמתה של הראייה החברתית השלילית. למשל, במהלך שיחות, במקרים שהיא שכחה מילים או איבדה את חוט מחשבתה, היא הייתה מתארת את עצמה כ"זקנה סנילית".

רה-קונסטרוקציה (בנייה מחדש) של נרטיב אלטרנטיבי

            בשלב הבא של הטיפול, המטפלת והמטופלת בונות את הנרטיב האלטרנטיבי, שהוא סיפור החיים המועדף. סיפורה המועדף של אליזבת היה של אישה שהתמודדה בהצלחה עם כאב ואתגרים, והשיגה מטרות רבות במהלך 80 שנות חייה. היא עברה מסיפור של אובדן לסיפור של הישרדות, בו היא הגדירה את עצמה כמישהי שניצחה לאורך כל הדרך, על פני שמונה עשורים של חיים.

              כחלק מהתהליך הטיפולי, נבדקו היחסים בין אליזבת ובעלה. למרות השנים שחלפו מאז מותו של בוב, היא המשיכה לתאר את עצמה כ"אבודה בלעדיו". המטפלת ואליזבת בדקו איך זה יהיה להרגיש שהיא "מצאה" את עצמה במקום להרגיש "אבודה". סיפור זה כלל בתוכו אלמנטים מחייה בעבר, כגון שיחה בענייני ספרות עם בוב, שיתוף של אירועי היום זה עם זו, ועובדת היותו "שם בשבילה" וזמין על-מנת לעזור לה לעבד וללבן החלטות ובעיות איתן התמודדה. היא גם תיארה את תחושת ההערכה של בוב כלפיה. היא נזכרה בחוויה שהייתה לה איתו, "בוב תמיד העריך אותי והיה גאה באומץ-לבי. הוא התגאה בכך שתמיד הייתי מוכנה לנסות כל דבר. לקחתי שיעורי טיסה ובוב חשש שזה מסוכן. אבל לא עלה בדעתי לפחד."

            סיפורה של אליזבת על חוויותיה עם בוב העלה תמות של יוזמה, לקיחת סיכון ונחישות. סביב תמות אלה שילבה המטפלת את מטפורת ה"שלום שוב", שאפשרה להזמין את בוב אל ההווה. "אם בוב היה כאן היום, מה הוא היה אומר עלייך בהקשר של ההתמודדויות והאתגרים בפניהם את ניצבת כיום?" לאחר רגע של מחשבה, ענתה אליזבת שבוב עדיין היה גאה בה. למרות שחוותה זמנים קשים, היא ממשיכה בחייה. היא ציינה ש"אתמול ישבתי ובכיתי בכי ממושך ונהדר. זה אוקסימורון, לא? בכי נהדר? בוב היה נהנה מכך. אם בוב היה שם אתמול, הוא היה בוכה איתי. זו הייתה יכולה להיות חוויה טובה."

            השימוש במטפורת השלום שוב saying hello again העניק לאליזבת אפקט של העצמת החיים. ככל שחזרה אחורה אל חוויותיה עם בעלה, היא התחברה מחדש למערכת-יחסים חשובה זו שהייתה בעברה, ואשר עוררה "ידע נשכח" שהביא משמעות לחייה כיום. בזכות הביקור המחודש דרך עיניו של בוב, שראה אותה ואת חייהם המשותפים באור חיובי, יכלה אליזבת ליצור מחדש אישור עצמי. במיוחד אצל קשישים, אופן מחשבה זה הוא לעיתים הדרך היחידה להשיג אישור חיובי לעצמי הנוכחי שלהם. הסיפורים משקפים תמה של "הייתי חשוב לאותו אדם. ואני עדיין חשוב ובעל-ערך כיום."

            בנוסף, אליזבת התעמתה עם פחדיה מהמוגבלות הפיזית שלה.Grimm & al  מציגים את השימוש במטפורת living with”" - "לחיות עם" בטיפול עם קשישים. למשל, אדם שעבר התקף לב ופוחד מהתקף לב נוסף עשוי להישאל "איך תעבוד יחד עם הפחד כדי למנוע מהתקפי לב עתידיים לשדוד ממך את ההנאה?" אליזבת חקרה דרכים בהן תוכל לעבוד יחד עם המוגבלויות בראייה ובתנועתיות כך שתוכל להיות כמה שיותר ניידת ובטוחה. פחדה העיקרי היה מנפילה חמורה, עקב מספר פעמים בהן מעדה.

            בשיחת החצנה של הפחד מנפילה, היא סיפרה כיצד היא חשה מוגבלת ותלותית. הפחד מנע ממנה לצאת החוצה אל המרפסת ולעלות לקומה העליונה בביתה – שני מקומות בעלי תאורה חלשה, משטחים קשים ומדרגות. המטפלת ציינה כי "הפחד מזהה את המקומות בהם יותר קשה לך להתנייד. איך תוכלי להגיב לפחד?" שאלה זו אפשרה לאליזבת לבחון אפשרויות נוספות שיעלו את רמת הביטחון במקומות הללו, כמו מערכת תאורה אחרת, שימוש בהליכון במקום במקל הליכה, והליכה למקומות הללו בשעות בהן אור היום חזק דיו על מנת לאפשר תאורה מקסימאלית. מתוך החשיבה על אפשרויות אלה, דחתה אליזבת את הרעיון של היותה זקנה חסרת-אונים, שגורלה להיות מוגבלת אפילו בביתה שלה.

            תוך כדי השיחות על הסיפורים האלטרנטיביים שלה, בנתה אליזבת נרטיב של  הישרדות. הנרטיב הקודם שלה נשלט על-ידי פחד ודיכאון, אשר נבעו מתוך מערכות-המשמעות האישית והחברתית שלה. בתוך מערכת היחסים הטיפולית, יכלה אליזבת לקרוא תיגר על תפיסות אלה וליצור משמעויות חדשות בחייה. מערכת המשמעות החדשה שלה כללה תחושות של נחישות מתמשכת, חיבור מחדש ויוזמה. הנרטיב של השורדת העניק לה כוח רצון להישאר פעילה, ולהיות מעורבת בהחלטות בחייה כל עוד זה אפשרי.

סיכום

            טיפול נרטיבי עוזר לקשישים במגוון רחב של תחומים ובעיות. במקרה של אליזבת, הגישה של יצירת-משמעות העניקה לה הזדמנות לבחון מחדש את סיפור חייה מנקודת ראות של שורדת אמיתית. לקשישים רבים, זוהי גישה חיובית לחיים, כיוון שנרטיבים רבים מושתתים על משמעויות אישיות וחברתיות של אובדן, ותחושות של חוסר ערך-עצמי וחוסר-תועלת. המטרה הטיפולית היא לעזור למטופלים הקשישים ליצור מערכת משמעות שונה ופונקציונאלית יותר, שתעלה את ערך העצמי שלהם ותציג הזדמנות להשיג מחדש את השליטה והכוח בחייהם.